לא הוכח בפני קצין התגמולים, כי מחלת הסוכרת נגרמה עקב תנאי השירות בצה"ל

לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערעור לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959 (להלן: " חוק הנכים") שליד בית משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת שלומית יעקובוביץ, ד"ר קכל ועו"ד ארבל) מיום 1.5.05 (וע' 253/02), שדחתה את ערעורו של המערער על החלטת המשיב מיום 5.6.02 שקבע שלא הוכח קשר בין מחלת הסוכרת בה לקה המערער לבין תנאי שירותו הצבאי.

1.         רקע

(א)                   המערער, שלמרבה הצער נפטר לאחר הגשת הערעור ביום 23.7.07, יליד 1956, שירת בחיל האוויר שירות חובה וקבע בשנים 1975 - 2003. המערער החל את שירותו הצבאי כפקיד ובמהלך שירות החובה התקדם לתפקיד של פקיד ראשי (פק"ר), תפקיד אותו ביצע במשך כל שירות הקבע בבסיסים שונים.

בשנת 1981 התגלתה אצל המערער מחלת סוכרת מטיפוס 2.

(ב)                   ביום 26.8.01, במהלך שירותו בקבע, הגיש המערער למשיב תביעה להכרה במחלת הסוכרת ככזו שנגרמה תוך ועקב שירותו הצבאי (להלן: " התביעה").

(ג)                    המשיב דחה את התביעה (בהחלטה מיום 5.6.02) מן הטעם שאין לקשור בין מחלת הסוכרת לבין השירות הצבאי, דהיינו שהמחלה לא נגרמה עקב השירות הצבאי.

(ד)                   המערער ערער על החלטת המשיב לפני ועדת הערעור.

שלוש חוות דעת רפואיות היו לפני הוועדה: האחת, מטעם המערער - של ד"ר רפפורט מיום 15.4.03. והשתיים האחרות, מטעם המשיב - של ד"ר גפל:  מיום 8.1.02 שהייתה גם לפני המשיב ומיום 3.7.03.

(ה)                   משנדחה ערעורו על ידי הוועדה, הוגש הערעור דנן.

2.         החלטת הוועדה

(א)                    הוועדה קבעה שהמערער אמנם היה נתון בעומס עבודה, אולם, התיאור דהיום בדבר הלחצים הנפשיים אותם חווה אינו מה שהמערער חווה בזמן אמת, והא ראיה - המערער מעולם לא התלונן על מצב זה בפני מפקדיו ולא ביקש עזרה, מחד גיסא, ומאידך גיסא, האריך מפעם לפעם את שירותו הצבאי למרות שהיה זכאי להשתחרר.

(ב)                    לאחר שבחנה את חוות הדעת הרפואיות, לרבות הספרות המקצועית והמאמרים עליהם נסמכו המומחים, קבעה הוועדה כי אין אסכולה התומכת בעמדת המומחה מטעם המערער שלפיה, "קיימת הסתברות גבוהה וברורה שהדחק הנפשי הקשה" אותו חווה המערער במהלך שירותו הצבאי "גרם לפריצת מחלת הסוכרת אצלו" (עמ' 8 לחוות דעתו של ד"ר רפפורט). ומכל מקום, אין בסיס עובדתי במקרה דנן לקשר כזה.

            הוועדה ציינה כי הגם שהמומחה מטעם המערער, ד"ר רפפורט, סמך את מסקנותיו על כך שהדחק הנפשי המתמשך בא לידי ביטוי ב "מצבי חרדה, נדודי שינה, עייפות כרונית... תחושת משבר מתמשכת עקב חוסר יכולתו להתמודד עם ריבוי המטלות בעבודה והקשיים שנגרמו לו עקב כך", הרי שהוועדה לא מצאה לכך תימוכין בעדותו של המערער כמו גם במסמכים הרפואיים.

            הוועדה מצאה לנכון להעדיף את חוות דעתו של ד"ר גפל מטעם המשיב.

(ג)                     באשר לטענת המערער בדבר השמנה ועודף משקל במהלך ועקב שירותו הצבאי, קבעה הוועדה, כי הואיל ולא הובאו ראיות בדבר משקל המערער בעת גיוסו לשירות חובה (בשנת 1975), בעת גיוסו לשירות קבע (בשנת 1978) ובעת איבחון המחלה (בשנת 1981), הרי שלא הונחה התשתית העובדתית להוכחת הטענה.

הוועדה הוסיפה וציינה כי אף אם הייתה קובעת שהמערער עלה במשקל במהלך שירותו הצבאי, הרי לנוכח עדותו כי לא הייתה כל מניעה אובייקטיבית לאכול ארוחות מסודרות בבסיסים בהם שירת, אין לקבוע כי ההשמנה נגרמה עקב השירות הצבאי.

(ד)                    לבסוף קבעה הוועדה כי לא היו בתנאי השירות של המערער משום "יחודיות ומיוחדות" וכן כי לא שוכנעה בקיומו של "דחק נפשי אובייקטיבי האופייני לסיכונים של השירות הצבאי".

            מדובר בתנאי שירות הדומים לאלו הכרוכים בתעסוקה אזרחית בעבודה מנהלתית - פקידותית הקשורה בכוח אדם ואלו אינם ייחודים למערכת הצבאית ככזו - "מה גם שהוכח כי המדובר היה בשגרת עבודה לאורך שנים" (עמ' 13, שורה 13 בהחלטה).

            נוסף על כך, הואיל ומדובר בשירות ארוך, על המערער היה להוכיח התרחשותו של אירוע או שרשרת של אירועים חריגים ומיוחדים בסמיכות זמנים לפרוץ המחלה - דבר שלא הוכח.